<h1>המכתם — ברכות</h1>
<h2>דף כח:</h2>
[ברכות י"ג ע"א] אם כיון לבו יצא, מפרש בגמ' דלאו למימרא דבעי דמכוין לבו לצאת, דהא מצות אינן צריכות כונה, אלא כיון לבו לקרות. כלומ' דמעיקר' היה קורא להגיה, ואם עכשו קורא כעוסק לא דמגיה, יוצא. ויש מפרשים משום דקורא להגיה קורא את המילות ככתבן, ואותם בלא וו' קורא אתם, אינו יוצא בקריאה זו, והכי הילכת'. מיהו כי אמרי' דסגי בכונת קריאה לחוד, הני מילי קראי, אבל בפסוק ראשון בעי טפי, וצריך כונת הלב. וקשיא איך הוא יוצא בקריאת הפרשה לבדה בלא ברכות ובלא שאר פרשיות, וברכות עצמן מעכבות. ויש לומר, דהתם דאמרי' דברכות מעכבות מיירי בצבור, והכא ביחיד. ויש אומרי' דהכא איירי במי שתורתו אומנותו. ואם כן קשיא הא דפסוק ראשון היה ק"ש של ר' יהודה הנשי', דהכא בעינן כולה פרשה. ויש לומ' דקורא במקום אחר הוא דסגי ליה בפסוק ראשון, אבל הכא דקרי בההיא פרשה צריך לגמור את כולה. אבל הרב בעל השלמה ז"ל [כתב] דבדיעבד אין הברכות מעכבות כלל, ויצא בקריאה לבדה בלא ברכות, דכל המצות אם עושה אותן בלא ברכה יצא, וכסתמ' דהא מתני' נמי, דקתני יצא.
<h2>דף לד:</h2>
[ברכות כ"ג ע"א] ואם שהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש, ואם לאו, חוזר למקום שפסק. ואע"ג דבהלל ומגלה אפי' שהה כדי לגמור את כלה חוזר למקום שפסק. שאני תפלה דרחמי נינהו והוא כעומד בפני המלך, דאם נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, זהו דעת הריא"ף ז"ל, והרמ' ז"ל. אך הראב"ד ז"ל כתב דהא דפסק מחמת ריחו כגון זה שמים שותתין על ברכיו והיה ריחו מפסיקו מלקרות, בהא כולי עלמ' מודו בין בק"ש בין בהלל ומגלה ושאר מצות, אם שהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש. ואם לא שהה, בתפלה חוזר לראש אבל בהלל ומגלה חוזר למקום שפסק, אבל אם פסק מחמת דבר אחר אפי' שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק, ואפי' בתפלה, וכל שכן בשאר מצות.
